7 לאוקטובר ללא ספק היווה את מכת הפתיחה הגדולה ביותר של הדור הנוכחי בישראל.

את התקלה החמורה ביותר ניתן להגדיר במספר דרכים כגון:

תקלה מודיעינית, חוסר מוכנות, ויש שיאמרו בגידה בתוך מערכת הבטחון הישראלית.

אם נהיה כנים עם עצמנו אחת הסיבות המרכזיות נולדה מזיכרון הקצר שלנו כעם לאירועי אנטישמיות בארץ ובעולם, ונסיונות שלא פוסקים ולו לרגע אחד לפגוע ולהשמיד את העם היהודי בארץ ובעולם.

ההתנהלות המדינית והמשפטית בישראל מוכיחה כל העת את השכחה שתפסה לה מקום נכבד ומרכזי בהנהגה ובגופי השלטון הקיימים.

הרי לו היינו בעלי זיכרון חזק וגבוה, לא היינו שוכחים לרגע את נפגעי האיבה מיום הקמתה של מדינת ישראל.

אם הזיכרון היה מנת חלקנו, לא היינו יכולים לשכוח את אפקט ההפתעה שהופתעה מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים.

אז הזיכרון היה מוטמע בתוכנו לעולם לא היינו מופרדים בפילוג ושנאה משום שהיינו זוכרים כל העת מדוגמאות ההיסטוריה מה מחירו הכבד של מחלוקת ושנאת חינם.

האם זכרנו שמיום הקמתה של מדינת ישראל, עבר העם היהודי תשע מלחמות שתי אינתיפאדות וגלי טרור שלא פסקו מעולם מיום הקמתה של הארץ בה אנו חיים ?

האם בשטחו של הזיכרון הקיים בנו אנו מכירים וזוכרים בכך שפרעות התקיימו ביהודים עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל ?

אם נמנה את הבולטים שבהם,

בשנת 1834 מתרחשות פרעות ביהודים החיים בעיר צפת ובשנת 1886 בה הותקפה המושבה פתח תקווה.

לו היינו זוכרים גם את מאורעות ב' בנובמבר תרפ"ב אשר התחוללו מיד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל לעם היהודי, ככל הנראה שלעולם לא היינו נרדמים בשמירה על קיומנו והיינו מודעים כל העת לסביבה בה אנו חיים.

שכחה טוטאלית ללא ספק מאפשרת הירדמות והולדת קונספציות כאלו ואחרות הרחוקות כמזרח ומערב מהמציאות בה אנו חיים.

יש שיקראו לסיטואציה זו הכחשה,

יש שיקראו לסיטואציה זו הדחקה,

בה אנו מכחישים ומדחיקים את הזיכרונות החשובים ביותר לקיומנו, על מנת שנוכל להניח את כובד הפוקוס האישי שלנו בחיים הנאות וקידמה טכנולוגית.

אך באיזור בו אנו חיים, אין זמן למשחקי זיכרון מסוכנים שמחירם הוא מחיר דמים יקר ביותר.